"החדשות הטובות הן, שאם נדבר על המוות – זה לא אומר שנזמן אותו. החדשות הרעות הן שגם אם לא נדבר- הוא בסוף יגיע", כך לין חלמיש, תנטולוגית. מנבא המוות הברור ביותר הוא – הלידה. אלה חוקי הפורמט. אנחנו נולדים מתישהו ואנחנו נמות מתישהו. באמצע, נחיה וגם נפרד מאחרים סביבנו. וזה מפחיד למות. ומפחיד לאבד. וקשה להפרד. זה גם טבעי לפחד. אם לא היינו פוחדים- לא היינו שורדים. לדבר על המוות – זו דרך בטוחה להקל, לפורר את הבדידות, לפרק מעט מהפחד. אז נפגשתי עם לין חלמיש לדבר על נושא טעון, שהוא חלק אינהרנטי מהחיים- המוות. השכול. האבל. איך מדברים עם קרובים בדרכם למותם? כמה זמן לוקח האבל? כמה זמן לוקח לנו לעכל את מות קרובנו? איך נפרדים? איך מתווכים לילדים? מאחורי המפעל הפסיכולוגי יש רעיון אחד, כותבת לין חלמיש בספרה "הערבה הבוכייה": עצם הדיבור על רגשות מפחית מעוצמתם. וזה תקף גם לגבי דיבור על מוות. אז דיברנו. על המוות. ואתם מוזמנים להקשיב!